.png){kind=logo}
סיפור אליפלט
את השם אליפלט הביאה רחל יגיל, מהמתנדבות הראשונות, ומקורו בשירו הידוע של נתן אלתרמן על הילד האנטי-גיבור המתגלה בגבורתו הייחודית בשעת קרב. ילדי מבקשי המקלט - חלקם עברו את תלאות סיני וחוו פגיעות וטראומות נוראות וחלקם כבר נולדו בישראל - היו הגיבורים שלנו. תינוקות ופעוטות שגדלו כאן בתנאי מחסור וסיכון ורדיפה נוראים, שעשרים מביניהם מתו מאז 2010 בפעוטונים הפיראטיים שכונו בתקשורת 'מחסני ילדים'. עבורם הקמנו מערך סיוע מקיף של תזונה ובריאות וחינוך בעזרת המתנדבות והמתנדבים הרבים שהצטרפו לאליפלט במהלך שנות פעילותה. התחלנו בסיוע להקמתו מחדש של הגן שנשרף, ובתוך שנים ספורות כבר סייענו לאלף פעוטות והפעלנו מועדוניות שסיפקו מסגרת מעשירה לשעות אחר הצהריים וגוננו על הילדים מפני סכנות השיטוט ברחובות.
אליפלט הפכה בתוך חמש שנים מהקמתה לעמותת המתנדבים הגדולה ביותר בתחום הסיוע לילדי מבקשי המקלט. היא רחקה מכל זיהוי פוליטי ופתחה את שעריה לכל מי שהצלת חייהם וילדותם של הילדים שלנו, הגיבורים למודי המחסור והסבל, נגעה לליבם. בראשית הדרך פעלנו כבמשל הרפסודה, חיברנו זרד לזרד. וכמו במשל יונק הדבש כיבינו שריפות בטיפות שגייסנו. יחד, זכינו לגלות את כוחו של היחד, ולראות ילדים פורחים, שחזרה אליהם היכולת להאמין ולבטוח בבני-אדם.
ב-2020 העברתי את הובלת אליפלט לידיה הנאמנות של שרון טל. וגם כשהעמותה התמודדה לתפארת עם אתגריה הקשים של מגפת הקורונה, הנפלא והמרגש מכל בעיניי הוא שאליפלט הגדולה מצליחה לשמר את אופייה המיוחד כמשפחת אדם לילדים. כבית לכל מי שליבם פתוח, וכבית חם לילדים שאימצה אל ליבה.
סיפורה של המייסדת - יעל גבירץ
אליפלט קמה מאפר, מפשע שנאה, וההחלטה הראשונה שקבלנו הייתה להקים אותה כעמותה אוהבת ומצמיחה.
בלילה אחד, באפריל 2012 , בערה האש בחמישה מוקדי מגורים של מבקשי מקלט בשכונת שפירא שבדרום תל-אביב. לאש הרעה קדמו הופעות מלהיטות של פוליטיקאים, יעדיה נבחרו בקפידה, וחבורת צעירים מתושבי השכונה יצאו למשימתם באישון לילה מצוידים בבקבוקי תבערה. אחד היעדים שנבחרו היה בית בו נמו באותה עת 21 תינוקות ופעוטות. רק נס הותיר אותם בחיים כאשר החצר בערה.
כשהגעתי לשם בשעות הצהריים ריח העשן בחצר עדיין החניק את הנשימה. מבעד לדלת שמעתי בכי מצוקה של קטנטנים, אך חלף זמן רב עד שהיא נפתחה בפני. הזוג הניגרי הצעיר שהתגורר במקום, בלסינג ואוסטין, פתח לי הדלת בחשש גדול, ובהמשך הסבירו שבחמש שנות שהותם שם מעולם לא הגיע ישראלי לדלתם מכוונות טובות. אף גורם מהרשויות גם לא הגיע להציע להם עזרה לאחר השריפה. המראה שניגלה לי בתוך הדירה הקטנה היה קשה מנשוא: עשרות פעוטות בתוך דירה קטנה, מחניקה מעשן ולוהטת מחום. מזרון יחיד וחשוף, שק אורז פתוח ובתוכו גללים של מקקים, כל הצעצועים והציוד נשרפו.
אלה היו הימים בהם יצאה ההנחיה לאיסור עבודה על מבקשי המקלט "בין חדרה לגדרה", והאימהות נאלצו לנטוש את ילדיהן ולצאת לחפש עבודה בקצוות הארץ. הזוג הניגרי, גם הם פליטים שנמלטו מארצם במסע תלאות במדבר סיני, בחר לשמור על הילדים האלה גם כשלא קיבלו על כך שכר, לחלוק איתם ועם שני הפעוטות הפרטיים שלהם את המזון הזעום שהיה להם. זה היה היום בו הותרתי מאחורי את מקצועי כעיתונאית, והתמסרתי להושיט יד לילדי מבקשי המקלט. זה היה היום בו גם גיליתי את כוח ההתגייסות וההתנדבות של ישראלים רבים. די היה בפוסט אחד בפייסבוק כדי להניע שרשרת ציוד וסיוע לילדים.
את השם אליפלט הביאה רחל יגיל, מהמתנדבות הראשונות, ומקורו בשירו הידוע של נתן אלתרמן על הילד האנטי-גיבור המתגלה בגבורתו הייחודית בשעת קרב. ילדי מבקשי המקלט - חלקם עברו את תלאות סיני וחוו פגיעות וטראומות נוראות וחלקם כבר נולדו בישראל - היו הגיבורים שלנו. תינוקות ופעוטות שגדלו כאן בתנאי מחסור וסיכון ורדיפה נוראים, שעשרים מביניהם מתו מאז 2010 בפעוטונים הפיראטיים שכונו בתקשורת 'מחסני ילדים'. עבורם הקמנו מערך סיוע מקיף של תזונה ובריאות וחינוך בעזרת המתנדבות והמתנדבים הרבים שהצטרפו לאליפלט במהלך שנות פעילותה. התחלנו בסיוע להקמתו מחדש של הגן שנשרף, ובתוך שנים ספורות כבר סייענו לאלף פעוטות והפעלנו מועדוניות שסיפקו מסגרת מעשירה לשעות אחר הצהריים וגוננו על הילדים מפני סכנות השיטוט ברחובות.
אליפלט הפכה בתוך חמש שנים מהקמתה לעמותת המתנדבים הגדולה ביותר בתחום הסיוע לילדי מבקשי המקלט. היא רחקה מכל זיהוי פוליטי ופתחה את שעריה לכל מי שהצלת חייהם וילדותם של הילדים שלנו, הגיבורים למודי המחסור והסבל, נגעה לליבם. בראשית הדרך פעלנו כבמשל הרפסודה, חיברנו זרד לזרד. וכמו במשל יונק הדבש כיבינו שריפות בטיפות שגייסנו. יחד, זכינו לגלות את כוחו של היחד, ולראות ילדים פורחים, שחזרה אליהם היכולת להאמין ולבטוח בבני-אדם.
ב-2020 העברתי את הובלת אליפלט לידיה הנאמנות של שרון טל. וגם כשהעמותה התמודדה לתפארת עם אתגריה הקשים של מגפת הקורונה, הנפלא והמרגש מכל בעיניי הוא שאליפלט הגדולה מצליחה לשמר את אופייה המיוחד כמשפחת אדם לילדים. כבית לכל מי שליבם פתוח, וכבית חם לילדים שאימצה אל ליבה.
סיפורה של מייסדת - מאת יעל גבירץ
אליפלט קמה מאפר, מפשע שנאה, וההחלטה הראשונה שקבלנו הייתה להקים אותה כעמותה אוהבת ומצמיחה.
בלילה אחד, באפריל 2012 , בערה האש בחמישה מוקדי מגורים של מבקשי מקלט בשכונת שפירא שבדרום תל-אביב. לאש הרעה קדמו הופעות מלהיטות של פוליטיקאים, יעדיה נבחרו בקפידה, וחבורת צעירים מתושבי השכונה יצאו למשימתם באישון לילה מצוידים בבקבוקי תבערה. אחד היעדים שנבחרו היה בית בו נמו באותה עת 21 תינוקות ופעוטות. רק נס הותיר אותם בחיים כאשר החצר בערה.
כשהגעתי לשם בשעות הצהריים ריח העשן בחצר עדיין החניק את הנשימה. מבעד לדלת שמעתי בכי מצוקה של קטנטנים, אך חלף זמן רב עד שהיא נפתחה בפני. הזוג הניגרי הצעיר שהתגורר במקום, בלסינג ואוסטין, פתח לי הדלת בחשש גדול, ובהמשך הסבירו שבחמש שנות שהותם שם מעולם לא הגיע ישראלי לדלתם מכוונות טובות. אף גורם מהרשויות גם לא הגיע להציע להם עזרה לאחר השריפה. המראה שניגלה לי בתוך הדירה הקטנה היה קשה מנשוא: עשרות פעוטות בתוך דירה קטנה, מחניקה מעשן ולוהטת מחום. מזרון יחיד וחשוף, שק אורז פתוח ובתוכו גללים של מקקים, כל הצעצועים והציוד נשרפו.
אלה היו הימים בהם יצאה ההנחיה לאיסור עבודה על מבקשי המקלט "בין חדרה לגדרה", והאימהות נאלצו לנטוש את ילדיהן ולצאת לחפש עבודה בקצוות הארץ. הזוג הניגרי, גם הם פליטים שנמלטו מארצם במסע תלאות במדבר סיני, בחר לשמור על הילדים האלה גם כשלא קיבלו על כך שכר, לחלוק איתם ועם שני הפעוטות הפרטיים שלהם את המזון הזעום שהיה להם. זה היה היום בו הותרתי מאחורי את מקצועי כעיתונאית, והתמסרתי להושיט יד לילדי מבקשי המקלט. זה היה היום בו גם גיליתי את כוח ההתגייסות וההתנדבות של ישראלים רבים. די היה בפוסט אחד בפייסבוק כדי להניע שרשרת ציוד וסיוע לילדים.
